1-800-80-90-90
לייעוץ חינם חייגו
דור הסנדוויץ’ נקרע

הסיפור של הדס (שם בדוי) מתאר את אחת הנקודות הקשות של בני גילאי ה 40-60 “דור הסנדוויץ”. להדס יש שני ילדים בוגרים שאינם גרים בבית. הדס שלפני כ-3 חודשים הפכה להיות סבתא לנכדתה המתגוררת בארצות הברית מאוד רוצה לעזור לביתה, אך תקופה קצרה לאחר הולדת נכדתה, אימה התאלמנה. נכון שלאימה יש מטפלת 24\7 אבל היא צמאה לחברה והדס שרצתה לתמוך באמא שלה לאחר שהיא התאלמנה נאלצה לבטל את כרטיסי הטיסה ולוותר על לראות את נכדתה. להדס היו מחשבות רבות על האם להעביר את אמא שלה למסגרת של דיור מוגן, אך לאחר בירורים הן החליטו שמוקדם מידי עבור אימה לעבור ושמסגרת של מועדוני יום בקהילה יתאימו כרגע טוב יותר למצבה. כמובן שהדס נקרעת בין הצורך להיות עם אמא שלה לבין הרצון העז לעזור לביתה ולראות את נכדתה. בתמצית זהו הסיפור של דור זה, שחי בתחושות של רגשות אשם תמידיות על כך שלא משנה מה הוא יעשה, “הוא לא יספיק…”.

הכוונה בביטוי דור הסנדוויץ’ הוא אנשים בני 40-60 שמצד אחד הם נאלצים לטפל בהורים שהזדקנו מצד נוסף הם הקימו משפחה ויש להם ילדים, בן זוג, ניהול משק בית וקריירה. הם תומכים בהורים 21 שעות שבועיות בממוצע (שזה כחצי משרה רק בטיפול) למשך תקופה ממוצעת של ארבע וחצי שנים וכל זה ללא כל תשלום. המטפל העיקרי  מספק לרוב טיפול סיעודי מגוון, תמיכה רגשית וקוגניטיבית, וניהול הטיפול בבית ומחוצה לו. תפקידו מוביל לתחושות חיוביות, אולם גם לנטל משפחתי, בריאותי, נפשי, תעסוקתי וכלכלי. 

בני משפחה מטפלים הם אולי אוכלוסיית העובדים השקופה הגדולה ביותר שקיימת: יותר מרבע (27%) מהישראלים הבוגרים בישראל, כ1.5 מיליון בני אדם, עונים להגדרה של בן משפחה מטפל. על פי ממצאי סקר נרחב שנערך ב2018  על ידי מכון רושינק עבור עמותת caregivers ישראל וכלל 1844 מרואיינים. כשני שליש (69%) מבני המשפחה המטפלים הם שכירים, 10% עצמאים והשאר הם- סטודנטים, פנסיונרים, לא עובדים או חיילים.

כמיליון וחצי ישראלים משמשים כמטפלים עיקריים תומכים ומטפלים בבן משפחה או חבר המתמודד עם מחלה, מוגבלות או זקנה. על-פי “המכון לחקר הזקנה”, שני-שלישים מהמטפלים בחולים מבוגרים הם ילדיהם. לעיתים קרובות הטיפול בהורים נעשה על ידי הבנות שלהם, אשר מוצאות את עצמן אחראיות על בריאות ההורים ונשאבות לתוך מערבולת של טיפול בהוריהן ובילדיהן במקביל. 

הרבה פעמים בעבודתי, ביעוצי זהב, השיחה תמיד מתחילה במצב המטופל. לברר ולבדוק מכל כיוון את מצבו התפקודי, הפיזי, המנטלי, נתונים דמוגרפים וכלכליים. והמטפל העיקרי פשוט שופך ושופך. בסוף, כשהתמונה ברורה אני שואלת, ואיך את/ה? לרוב יש שתיקה, לקיחת אוויר כבדה ואז או שמתחילים לבכות, או שנאנחים בצורה מאוד ברורה שאין אוויר. אני אומנם נפגשת עם משפחות שכבר הגיעו לקצה, כי הם מתייעצים איתי לגבי בתי אבות רלוונטיים. אבל ידוע, ממחקרים, שהמטפלים כל כך שקועים במטופל שהם בעצמם נשחקים ולעיתים כאילו נהפכים לצל של האדם שבו מטפלים.

אולגה (שם בדוי), כמעט והגיעה לקצה, לאחר שאובחן שלאמא שלה יש דמנציה, היא הכניסה אותה לביתה ביחד עם בעלה ושלושת ילדיהם המתבגרים. אמא שלה צריכה השגחה מסביב לשעון ועל אף זאת רוב היום היא בבית לבד מכיוון שהילדים בבתי הספר ואולגה ובעלה עובדים. אפילו שיש מטפלת כמה שעות ביום זה לא מספיק. לאולגה אין אפשרות להעסיק עובד זר מכיוון שאין עוד חדר בבית. במשך יותר משלוש שנים החיים תחת העומס של גידול 3 ילדים וטיפול באמא דמנטית ופיתוח קריירות נמשך עד שבעלה של אולגה לא היה יכול להמשיך כך, אפילו אי אפשר היה לצאת לטיול ליום שלם בסוף השבוע בגלל המצב. וזה נמשך שלוש שנים. אז הוא הציב בפניה אפשרות בחירה, או שאמא שלה תעבור לבית אבות או שהוא יאלץ לעזוב. עמוק בליבה אולגה כבר ידעה שההחלטה הנכונה עבור כולם היא להעביר את אימה לבית אבות, שם היא תהיה מוקפת בצוות מקצועי ובחברה שאין אפשרות שתקבל בבית אבל היה דרוש משך זמן רב ומצב קיצון כדי להגיע להחלטה זו. במצבים כאלו אין פתרון אולטימטיבי, יש את מה שהכי נכון לעשות באותו רגע. אולגה נקרעה בין הרצון להשאיר את אמא בבית, לקרע בין הזוגיות, לבין הילדים המתבגרים לבין הטיפול וההשגחה הנכונה ביותר לאמא שלה. 

המסגרת המשפחתית, כמו כל מערכת יחסים אחרת, אינה נטולה קשיים ובעיות. מערכות היחסים בין הורים מבוגרים לבין בניהם ובנותיהם המבוגרים, שהם עצמם הורים לילדים ואולי אף סבים לנכדים, הן מורכבות וטעונות רגשית ומעשית. לצד שמחות וסיפוקים רבים קיימים קשיים גדולים ומתחים עצומים, ולפעמים אנו חשים שאין לנו ידע וכלים להתמודד אתם. דומה כי הדברים נכונים במיוחד ביחס לדור הנמצא באמצע החיים, דור הסנדוויץ’׳.

מעבר לעומס הרגשי הנובע מלטפל באדם הקרוב לך, לראות את החוסר אונים, את ההידרדרות במצבו. המטפל העיקרי צריך להיות אחרי על ניהול הטיפול הרפואי, הסיעודי ומשק הבית. צריך להיות מודע לזכויות המגיעות למטופל, קצבאות, שירותי הרפואה המתאימות- מקבלת מטפלת הביתה, לשירותי ניקיון, כביסה, מועדני יום ייעודיים לאוכלוסייה ספציפית, היתר להעסיק עובד זר. להבין טוב טוב שביטוח לאומי אחראי על הקצבה, חברות סיעוד אחראיות להבאת מטפלים, קופ”ח על טיפול רפואי ואשפוז, רווחה על הקהילה או מימון לבית אבות, משרד הבריאות לקבלת קצבאות, ציוד רפואי ועזרה במימון אשפוז סיעודי ממושך. וכל אחד מהגופים מתנהל כמו הורים גרושים שאינם קשורים לאחד השני. ולכן תבין איזה גורם אחראי על מה. הרי לא כל בן אדם נופל בדיוק להגדרות שהוצבו. יש המון מידע שצריך לדעת ולא תמיד כולם מקבלים את מה שמגיע להם או מה שהם צריכים.

אחת הבעיות העיקריות היא שמי שנמצא ליד מטופל נוטה לחשוב שהפוקוס לא עליו ולכן לא מבין שגם לו יש התמודדות. במיוחד בשעות משבר כמו במקרה שאורנה מתארת. אורנה היא בת יחידה נשואה עם 3 ילדים. היא מתגוררת עם משפחתה בגדרה. הכול התנהל כשורה עד שיום אחד אביה, שהתגורר בתל אביב נפל ואושפז בבית החולים. בבת אחת חייה השתנו, אביה שהיה עצמאי לחלוטין הפך ברגע לאדם הזקוק לעזרה סיעודית, כמעט מלאה. על כן אורנה הייתה צריכה בפרק זמן קצר מאוד (כשבועיים) לעבור לטפל בכל הקשור לאביה. להפעיל ביטוחים ולמצות זכויות, להבין את המערכת הגריאטרית – איזה עזרה ניתן לקבל, ממי ואיך. לטפל בעניינים הכלכליים של אביה וכל זה על חשבון זמן העבודה וזמן המשפחה. מקום העבודה שלה לא הכיר במה שהיא עוברת ומכיוון שהיא הייתה צריכה לטפל בכול העניינים בעיקר בזמן שעות העבודה, היא פוטרה.

אם כל מה שדנתי בו על החיים בהווה לא מספיק בעייתי, אז יש גם השלכות ארוכות טווח. ממאמרה של הגרונטולוגית ד”ר אמירה פז בנושא ‘מגדר, הזדקנות וההקשר  בהיבט כלכלי של הזדקנות פעילה’, אחד מהנושאים שהיא מעלה הוא- התפקידים ש’מוטלים’ על נשים במהלך חייהם שאינם מקבלים עבורם תגמול כספי. תפקידים אלו יכולים לכלול דאגה וטיפול בבן משפחה, תפקיד ‘עקרת הבית’ .  למגדר יש השפעה כלכלית על, כאשר אישה מרוויחה בממוצע פחות מגבר, הבדל שיכול לנבוע מהפליה או בעקבות כך שנשים בהרבה מקרים פשוט עובדות פחות בשל מחויבויות משפחתיות. כתוצאה מכך הרבה נשים, צוברות פחות כסף לפנסיה שלהן ובעלות משאבים כלכלים קטנים יותר מאשר גברים. למרות שהפערים מתחילים להצטמצם עדיין הפער לא נסגר. למשל אישה שגידלה ילדים ולא עבדה, או טיפלה באחד מהוריה על חשבון שנות קריירה, כי ‘ציפו’ ממנה לעשות את זה- לא תתוגמל בצורה כספית, לא יופרש מידי חודש פנסיה או קרן השתלמות לעומת אם היא הייתה עובדת וכך בפנסיה היא תקבל פחות כסף.

על כן נשאלת השאלה? כיצד דור הסנדוויץ’ מצליח להתמודד בין הטיפול בהורה לגידול הילדים? תוך כדי הבנית קריירה. נוצר על המטפלים נטל עצום, שעדין אין לו הכרה והתוויה מדינית מותאמת. אם אחד מההורים נהיה חולה, אתה זכאי ל-6 ימי מחלה, אבל זה על חשבון ימי המחלה שצברת. אה וכן… אתה רשאי להתפטר מעבודתך ולקבל פיצויים מלאים כדומה לאם פוטרת.

ישנן חברות ועמותות המפעילות קבוצות תמיכה במטפלים העיקריים. דגש שרובם קמו מיזמות אישית ולא מדינית. חברות תמיכה כמו caregivers, המרכז לציפורה פריד, עמותת עמדא, קופות החולים ועוד. חלק מהפעילות שלהן הוא הקמת קבוצות תמיכה שמספקות את הכלים הדרושים לניהול הטיפול וההתמודדות עם טיפול בקרוב חולה או מזדקן. שרואים את האדם המטפל במרכז ולא רק את המטופל.

ישנן במדינה המון זכויות במטרה לעזור, ללוות, ולהושיט יד למי שצריך. וכמובן שאין כמו בבית. אך לעיתים, מחוסר ברירה, כ-5% מהאוכלוסיות הקשישים מתגוררים בבתי אבות. אחת הסיבות העיקריות למעבר לבית אבות היא שחיקה של המטפל העיקרי (סיבות אחרות הם כלכליות, בדידות, בן אדם גר בקומה גבוהה ללא מעלית וכבר לא מסוגל לצאת מהבית וחוסר אפשרות להעסקת עובד זר).

כמי שמתמחה ביעוץ וליווי לבתי אבות ודיורים מוגנים המכירה את מגוון האפשרויות הגריאטריות הקימות, שזה מגיע לאמי שהתאלמנה לפני יותר מעשור אני מרגישה שאין לי את התשובות. אני יודעת שבכל פעם שהיא זקוקה לטיפול רפואי לא שגרתי או אשפוז, כל המשפחה נכנסת ל”מצב לחימה”. אחי ואני מפסידים עבודה ועושים משמרות על מנת שהיא לא תהה לבד בתהליך, בשנים האחרונות זה לוקח כשבוע בשנה. אני חוששת מהמחשבה על מה אעשה בבוא העת אם וכשאצטרך להיות מטפלת עיקרית. אני לא יודעת על מה אוכל לוותר בחיי למען הטיפול באמא. כשאגיע לגשר אולי אדע… או שאולי זה פשוט מדברים שעושים תוך כדי מבלי לדעת ופשוט להרגיש.

אנו חיים בעידן בו האוכלוסייה מזדקנת ותוחלת החיים עולה. יחס המבוגרים באוכלוסייה הולך וגדל ויש צורך בהכרה במטפלים העיקריים. יש צורך בהתוויה של מדיניות לאיך אנו רואים את הטיפול באוכלוסייה המזדקנת ובמי שזמנו מוקדש לטיפול בהם. להקים מערכי תמיכה והנגשת המידע על זכויות של כל הצדדים ולהפוך את מיצוי הזכויות לתהליך פשוט יותר שבו לא כל גוף שולח אותך לגוף אחר על מנת לעזור באמת למי שצריך.

השאירו את הפרטים שלכם ונחזור אליכם בהקדם